אבני נגף להשתלבות רפואה קונבנציונאלית – רפואה טבעית
מאת: שמואל זיידל
להרבה מטפלים מהרפואה הטבעית מהלכי ההשתלבות של הרפואה הטבעית עם הקונבנציונאלית הם האור שבקצה המנהרה. נשאלת השאלה – האם האור הזה זוהר? והאם כולם שואפים אליו? באופן טבעי, אנשי הרפואה הטבעית חפצים יותר בתהליכי ההשתלבות, אך כדי להשתלב יש להגדיר מה הן החסימות, מה הן אבני הנגף ואיך זורמים דרכן.
הרפואה המשלימה בקופות החולים
קופות החולים פתחו בשנים האחרונות את המרכזים שלהן ל”רפואה משלימה”. הן עשו זאת לא מאהבת הרפואה הטבעית והאמונה בה, אלא מכורח ההפרטה. הם מצאו ברפואה הטבעית מקור להכנסה כספית. כאשר הציבור מצביע ברגליים משתלם ללכת איתו. ההסכמים שלהן עם חברות הביטוח מאפשרים להן למשוך את הציבור הרחב במחירים נמוכים והשכר שהן משלמות למטפלים נמוך לאין שיעור מאשר במגזר הפרטי.
והיה והרפואה הטבעית תפעל תחת חוק, כמו בדרום אפריקה, ותנתן בסל הבריאות, יתנגש דבר זה באינטרס הכספי של המרכזים לרפואה משלימה של קופות החולים. קופות החולים כ”שלוחות” של הרפואה הקונבנציונאלית, לא יקדמו, בלשון המעטה, תהליכים של הכנסת הרפואה הטבעית לסל הבריאות ולא יקדמו תהליכי מחקר מדעיים בנושא השפעת הטיפול ברפואה הטבעית, אלא יתנו ידם בעיקר ל”תהליכי מחקר” מבחינה סטטיסטית כדי לקדם את נהיית הציבור אליהן.
תהליכי מחקר מדעיים
אחת מאבני הנגף לביצוע מחקרים נעוצה בכך שתהליכי המחקר מתבצעים ע”י קרנות המחקר של בתי החולים וקרנות אלה נתמכות כספית ע”י חברות התרופות. אלה לא יתמכו במחקרים שיש בהם ניגוד אינטרסים כלכלי. בבתי החולים פועלות ועדות הלסינקי לאישור מחקר בבני אדם. אלה נותנות אישורן לאחר בדיקה מעמיקה ותחקיר צולב של המבקשים לערוך את המחקרים.
התפיסה המקובלת למחקר מדעי היא בדיקת קבוצת ניסוי מול קבוצת ביקורת. בשנים 1996-1997 התקיים מחקר מדעי בבי”ח שיבא בנושא הטיפול הרפלקסולוגי בחולי טרשת נפוצה . כדי לפעול בדרך מדעית ולקבל אישור מועדת הלסינקי, חולקו החולים לקבוצת ניסוי ולקבוצת ביקורת. לחולים בקבוצת הניסוי ניתן טיפול שכלל את כפות הרגליים עם השוקיים, כפי שהדבר נהוג ברפלקסולוגיה קואורדינטיבית, ולחולים מקבוצת הביקורת ניתן טיפול אך ורק בשוקיים.
דרך מחקר זו זעזעה לא מעט את המטפלים שהיו צריכים להתגבר לוגית על קשרי מטפל מטופל רגשיים והיו צריכים לטפל ב”כאילו”. שוו בנפשכם לערוך מחקר מדעי בדרך זו על קבוצות הומוגניות אחרות שעברו ועוברות במכון לאקולוגיה אנושית, כמו: נשים המטופלות בהפריה חוץ גופית, ילדים היפראקטיבים ועם בעיות של קשב וריכוז, נגמלים מסמים, נפגעי הלם קרב, ילדים אוטיסטים ועוד. כאשר הטיפול הוא במגע גוף, הבדיקה המדעית המקובלת אינה מתאימה. כדי לדלות מידע שווה ערך למסלול מדעי קונבנציונאלי מקובל, יש לחשוב על דרך יצירתית לעריכת מחקרים כאלה בעתיד.
מחלקות שונות בבתי החולים ועמותות המייצגות קבוצות אחידות של חולים אינן פותחות דלת לעריכת מחקרים מצד אחד ומצד שני, מעלות טיעונים וחוסמות גישה מהסיבה שלא נעשה מחקר מדעי שמתקיימת בצידו חובת ההוכחה. הם אינם מוכנים שהחולים יהיו שפני ניסיון.
ומה הערך המוסף לתהליכי חקיקה והכרה ברפואה הטבעית?
האם הרפואה הטבעית תהיה חלק מסל הבריאות?
האם בתי החולים יעסיקו בצד צוות הרופאים, האחיות והפיזיוטרפיסטים, גם מטפלים בצורות השונות של הרפואה הטבעית?
האם ייפתחו הדלתות בבתי החולים לעריכת מחקרים מדעיים להוכחת השפעתה של הרפואה הטבעית בכל קשת הבעיות והמחלות?
האם בבתי הספר לסיעוד, לפיזיוטרפיה ולרפואה ישולבו לימודי רפואה טבעית או לפחות מבואות למקצועות השונים של הרפואה הטבעית?
האם תהליכי ההכשרה הנהוגים כיום למקצועות הרפואה הטבעית יעברו למסלול אקדמאי אשר יש בו איום על היופי והייחודיות ההוליסטית שיכולה להתקיים רק מחוץ למסגרות הקונבנציונאליות?
קשיי הסתגלות אורגניים
המוח הגדול מחולק לשתי אונות: ימנית, השולטת על צד שמאל של הגוף לכל אורכו, והשמאלית, השולטת על הצד הימני. האונה הימנית מאופיינית בחשיבה רגשית, יצירתית, אינטואיטיבית. האונה השמאלית מאופיינית בחשיבה לוגית, דידקטית, מדעית. עולם החשיבה של הרפואה הקונבנציונאלית הוא לוגי-מדעי. עולם החשיבה של הרפואה הטבעית הוא רגשי-אינטואיטיבי.
במיקרו – מציב האדם בהחלטותיו על כף המאזניים את הרגשי מול הלוגי. בינו לבין עצמו הוא מכריע את הכף ומסדר את האיזון ממנו נגזרת ההחלטה האישית שלו. להניח זה מול זה את הלוגי מול הרגשי זו פעולה השרדותית קיומית. חוסר הכרעה מביא למצבי דילמה בלתי פתורים ומלחמה פנימית מתמדת
במקרו – הקושי הגדול הוא השילוב בין צורת החשיבה של הרפואה הטבעית, הלא ממוסדת, לבין צורת החשיבה של הרפואה הקונבנציונאלית, הממוסדת. על כף המאזניים מונחים האגו, הכסף והתחרותיות של כל אחד מהצדדים, כל זאת כנגד טובת בריאות הציבור.
דרכי הנחלה
תהליך ההסתגלות של שתי צורות החשיבה זו לזו הינו ארוך. דרך החינוך היא זו שאולי תכריע בסופו של דבר. דרך החינוך המקובלת כיום מרוחקת במידה מרובה מפיתוח חשיבה אינטואיטיבית – יצירתית וניזונה ברובה מחשיבה רציונאלית – קונבנציונאלית, משמע, פיתוח האינטיליגנציה השכלית. אבל, יותר ויותר, הולכת ומתפתחת הדרך לפיתוח האינטיליגנציה הרגשית, איתה כנראה יעבור העולם שינוי מהותי.