מאת: שמואל זיידל
קשה לה, לרפואה הטבעית, בעולם המדעי, אשר המודלים שמשמשים אותו אינם יכולים לתת פתרונות להבנתה. הרפואה הטבעית נסחפת, לפיכך, לכיוונים שונים בניסיון למצוא לעצמה מזור, והיא מצאה זאת בשני כיוונים. מצד אחד יש סחיפה לכיוון המאגי, ומצד שני יש סחיפה לגישה ולדרך החשיבה האופייניים לרפואה המערבית-הקונבנציונאלית.
בכיוון המאגי צצים, חדשים לבקרים, “מומחים” קצרי נשימה, המעמידים עצמם כרואי נסתרות ומנסים את כוחם בשדה האנושי, המצפה לניסים. העוסקים ברפואה הטבעית רוצים שהכול יאמינו בגישות שהם מייצגים וייסחפו אליהן. ואכן, רבים הם הממתינים לגישות כאלה כבר זמן רב, בתקווה שייתנו להם מפלט מן העולם הלחוץ והמלחיץ שבו כולנו שרויים. הללו אינם מצפים לביסוס מדעי. ואף על פי כן, אנשי הרפואה הטבעית מוצאים עצמם מגייסים את הלוגיקה ומנסים לדבר בלשון מדעית על דברים שהם עניין שבאינטואיציה – שהרי במקרים רבים חשים ויודעים בדיוק כיצד לעשות דברים שאין מבינים את פשרם.
הרפואה הטבעית מהווה כיום קרקע פורייה ל”ממציאים” ול”מפתחי שיטות”. חלקם מנציחים את שמם כתווית לשיטה זו או אחרת, חלקם מנסים לתפוס חזקה בלעדית על אופן ההפקה של טיפול זה או אחר, יש הנוטלים לעצמם בעלוּת על צורת לחיצה זו או אחרת, ויש ההופכים את הרעדת הגוף בדרכים שונות ל”יצירה” הפרטית שלהם. כל אלה שוכחים את ממד הצניעות וכי “אין חדש תחת השמש”. לאחר התוויית ה”שיטה”, מגיע שלב ה”התרצה”: השלב שבו בונים סביב כל שיטה כזאת תיאוריות פילוסופיות, תיאוריות ברוח מדעית שאין להן ביסוס כתהליך מדעי, או תיאוריות שיש בהן הרבה מן המיסתורין.
בכיוון הרפואה הקונבנציונאלית, נראה שרוב העוסקים בקשת שיטות הטיפול של הרפואה הטבעית מוחתמים ומוכתמים בסגנון החשיבה הקונבנציונאלי, והם אינם מסוגלים לפרוס כנפיים אל ההבטחה שהביאו – התייחסות הוליסטית לאדם.
הנה כמה דוגמאות:
לבעיה מסוימת מציעים פתרונות בעזרת נקודות דיקור ידועות ומיוחדות.
מציעים פורמולות מיוחדות של צמחי מרפא לבעיה זו או אחרת.
מדברים על הרכבי מזון המכוּונים למטרה טיפולית מסוימת.
מבצעים לחיצות באזורי ייצוג בגוף, שתפקידן “לחולל שינויים בבריאות”
מלמדים לחיצות בכפות הרגליים, המועילות למטרות כמו “שיתון”, “ניקוי מעיים”, “ניקוז לימפתי”, או “איזון הורמונאלי” – ועוד מיני ביטויי לשון עם יומרנות של הרפואה הקונבנציונאלית.
ברוח זאת, גם הרופא הממיין את המטופלים המגיעים לטיפול במחלקות לרפואה משלימה שבקופות החולים ובבתי החולים, מחליט לאיזה טיפול ישלח אותם. כי הוא קיבל את המינוי והאחריות מטעם הרפואה הקונבנציונאלית, אך גשר טוב להבנת הבנת הגישה ההוליסטית אל האדם, ותהליכי הטיפול ברוח זאת, הוא לא חצה עדיין. במקומות אלה אין שואלים כמה טיפולים צריך – שם כבר נמחק ממד תהליך הריפוי האישי, שכן יש הקצבה של מספר מסוים של טיפולים מסובסדים. לתחילתם של תהליכי הההשתלבות עם הרפואה הטבעית – גם זו לטובה, ובמיוחד כאשר הרפואה הטבעית הורמה לדרגת היהלום שבכתר והוא כאבן השואבת את הציבור הרחב אל חיק הרפואה הקונבנציונאלית מתוך רצון למצוא חן בעיני הציבור ומטעמים שיש בהם ממד תחרותי וכל הקשור בו.
תנאים אלה הם הקרקע לעובדה שהרפואה הקונבנציונאלית נטלה חזקה על הרפואה הטבעית והיא מכנה אותה “רפואה משלימה”. דבר זה מקשה על התפתחות הגישה ההוליסטית, שכן הרפואה הטבעית נמשכת ונגררת לדרך החשיבה הקונבנציונאלית.
ומאחר שהרפואה הקונבנציונאלית נותנת מקום משכן לרפואה הטבעית ב”בתי המחלות”, קרי, קופות-החולים ובתי-החולים, איש אינו שם לב כי גדולתה האמיתית של הרפואה הטבעית איננה בטיפול במחלות דווקא אלא בטיפול בחיזוק הבריאות. מי קבע כי הרפואה הטבעית היא המשלימה את הרפואה הקונבנציונאלית? מי בעצם משלים את מי? ואולי אנו עדים לצמיחתה של “רפואה משולבת”, אשר תוביל לתפיסת מקומם של “בתי המחלות” ו”קופות המחלות” על-ידי “בתי-הבריאות” וקופות-הבריאות.
בתהליך של משיכת החבל משני צדדיו – אין חדש תחת השמש, כי זו דרכו של האדם: למשוך אל ה’אני מאמין’ שלו או להיסחף אל ה’אני מאמין’ של מישהו חזק ודומיננטי.
בתוך סיטואציה זו, של משיכה מכאן ומכאן, צמחו וצומחים מורים שהם “מומחים” לכל דבר שהתנסו בו. מכאן גם צמחו בתי-הספר המציעים לתלמידים מכל הבא ליד ואינם מובילים את פיתוחה ויישומה של גישה טיפולית זו או אחרת, ובעצם רומזים יותר מרמז דק כי ככל שתלמד יותר שיטות כן תוכל להיות מטפל טוב יותר.
מצב זה בשטח נופל על אוזניים של מתעניינים רבים, הבאים ללמוד גישה ראשונית של קניית דעת כבחנות מכולת. והם אינם אשמים, שהרי מגישה כזאת הם צמחו. המכשירים עצמם כמטפלים – במקום ללכת בדרך, להתעמק, להתפתח, לרכוש ניסיון חיים פורה ולמצות תהליכים, נדמה להם שאם ימלאו כרסם במצבורי אינפורמציות נלמדות יוכלו להתייצב מול האתגר הגדול עם בטן מלאה. אך אלה, את הנתיב החוּצה בנתינה לא הכשירו ואת יחסי האנוש לא למדו, ובתי-הספר לרפואה הטבעית אינם נוהגים לקחת את האחריות להועיד לתלמידים תהליכי התנסות מעשית מודרכת ורצינית.
מה אפשר להסיק מכך לגבי תהליכי ההוראה והלמידה?
קודם כל שׂוּמה על המורים לדעת להקנות לתלמידיהם כלים של פתיחות, יכולת התבוננות, חשיבה אינטואיטיבית ויצירתיות. מצוידים בכלים אלה, יוכלו התלמידים לצאת לדרך כמטפלים ולחוות שוב ושוב את חוויית הגילוי. כך יופרה ניסיונם המקצועי, שהרי האדם הוא המורה הטוב ביותר לעצמו, וניסיון החיים הוא בית-הספר לפועלו. אלה המועידים עצמם ללמד ולהכשיר מטפלים צריכים לדעת שהם נוטלים על עצמם אחריות כבדה ביותר, וכי הכשרת מטפלים איננה עניין פשוט כלל ועיקר. הם אינם יכולים להיות מעבירי ידע בלבד – עליהם להיות קודם כל בעלי ותק וניסיון בתחום הידע שהם מלמדים, ומלבד זאת עליהם לעבור הכשרה מסודרת בדרכי ההוראה ובהקניית המיומנות המקצועית
דרך הלימוד, מן הראוי שתהיה כזאת שתעסוק בהכוונה כיצד יש לטפל בקשת רחבה ככל האפשר של אנשים ומקרים. התוויות-נגד למיניהן, בשלבי הלימוד, מן הראוי שינבעו מתוך ה’איך לעשות’ ולא יעמדו כמחסום בפני המטפלים-לעתיד. המילה “לא” והמילה “אל” הן דומיננטיות עד כדי כך, שכל איסור או הנחיה מגבילה עלולים לבלום ולהקפיא תהליכים של למידה עצמית ורכישת ניסיון מקצועי פורה.
ההתנסות המעשית, המודרכת על-ידי מורה בעל ניסיון, המלווה את תלמידיו בתהליך טיפול במציאות חיה, צריכה להיות יעד מסכם של מורים ובתי-ספר. ההתנסות המעשית עומדת כתהליך לימודי בפני עצמו והופכת לאחת מאבני הפינה להכשרת המטפלים. הלימוד במסגרת כזאת עובר תהליך עיבוד של כל הידע שנלמד קודם לכן. למעשה זוהי תחילתה של רכישת ניסיון טיפולי-מעשי, אשר איננו יכול להינתן בתהליכי הלימוד שקדמו.
אם נתעמק באימרה “אין חדש תחת השמש”, נמצא כי גלומים בה שני יסודות עיקריים: האמונה כי אין דבר גמור ואין דבר חתום, וממד הצניעות. יסודות אלה, מן הראוי שילוו כל חשיפת ידע, תיאורתי או מעשי. ואם נתעמק באימרה “מוֹתר האדם מן הבהמה”, נמצא כי זו מתכוונת, בין השאר, גם לחירות האדם לשלוח את היד אל עץ הדעת כדי לקטוף ולחשוף את הגנוז. חשיפת הידע הגנוז, מטרתה להביאו ולהכשירו לנחלת הכלל במאגר הידע המצטבר. אמנם כל אדם חדש ביקום נולד אל מסת ידע מסוימת, אך זו מצטברת ומשתנה מיום ליום, משבוע לשבוע, משנה לשנה וכה הלאה, ללא הרף… יוצא מכאן, שלמעשה כל התחלה חדשה מתחברת אל היש והקיים ואף נובעת ממנו.
מהלך ההיסטוריה של התפתחות הציוויליזציה רצוף בחוויות של גילויים והמצאות – הן של אנשים בודדים והן של קבוצות – שסללו את הדרך להתפתחות. אך אם נתבונן היטב, נראה כי המצאה הולידה המצאה וגילוי רדף גילוי. בכל פעם, יישום הגילויים וההמצאות פתח אשנב חדש, פתח שער, וסלל דרך לגילויים ולהמצאות שבהמשך.
אחת מן החוויות הגדולות והמספקות ביותר לאדם היא חוויית הגילוי. זוהי חוויה המלוּוה בהרגשת ראשוניות, הרגשה של פריצת דרך ושל ניתוץ הידע הקיים. למטפלים הטעונים בכלים של יכולת התבוננות ושל חשיבה אינטואיטיבית ויצירתית, שהוקנו להם בתהליכי הכשרתם, סלולה במידה רבה הדרך לחוות שוב ושוב את חוויית הגילוי.
אכן, זכות גדולה היא לאדם לחשוף מידע גנוז ולגלות צפונות, אך הצניעות מחייבת לזכור תמיד, שלמעשה
אין חדש תחת השמש