מאת: שמואל זיידל
כמטפל ברפלקסולוגיה וכמורה המכשיר מטפלים בתחום זה כבר שנים רבות, אני מתכוון לחשוף ולהסביר במאמר קצר זה גישת הוראה וטיפול, שמסתבר שהיא שונה מזו הנקוטה בידי מורים ומטפלים רבים אחרים.
מפגישותיי עם רפלקסולוגים מצאתי כי קיימת בקרב רבים מהם עכבה כאשר מדובר בחופש הטיפול במטופלים. הם קובעים נחרצות שאין לטפל, למשל, בנשים בהיריון, בחולי סרטן למיניהם, בחולי לב ובחולי סוכרת וכן בסובלים מיתר לחץ דם. וכך הם מוסיפים ומונים עוד ועוד מחלות ומצבים גופניים שאין לטפל בהם באמצעות הרפלקסולוגיה, שמא ירע הטיפול את מצבם של המטופלים.
אני סבור שבטרם ניכנע לגישה כזאת כדאי שנעצור ונבדוק עם עצמנו מה משמעותה, ממה היא נובעת ולמה היא מובילה, והאם יש לה הצדקה. הרי הרפלקסולוגיה היא אחד הכלים הטיפוליים המובהקים שאפשר להגיע בעזרתם כמעט לכל אדם באשר הוא, במצב של מצוקה גופנית כלשהי או מחלה, או בכל מצב אחר – כדי לעזור, לתמוך, ולעתים להביא לתהליכי הרפיה של הגוף, לשחרורו ולריפויו. לאן, אם כן, נגיע אם נטיל איסורים על הטיפול במצבים שונים ובחולים למיניהם? בלשון הלצה אפשר לומר כי בנקיטת גישה כזאת הרפלקסולוגיה מגיעה אל ה”אידיאל”, שהוא: הטיפול בחיזוק הבריאות עדיף על פני המלחמה במחלות.
האמת היא, שכדי להגיע לאידיאל זה יש לדעת לטפל כמעט בכל המצבים. לדעתי, שוב אנו נתפסים כשרלטנים כאשר אנחנו קובעים נחרצות כי אין לטפל באנשים החולים במחלה זו או אחרת או הנמצאים במצב גופני כזה או אחר. נראה כי שלל האיסורים הללו אינם תוצר של מחקר רציני, ואפילו לא נוצרו כתוצאה מאוסף של מקרים שאפשר באמת ללמוד מהם על מגבלות הטיפול.
אין היגיון בהימנעות מלטפל ברוב רובם של המקרים. הרי אם נכונה, לדוגמה, הטענה שפעולת הטיפול עלולה “לפזר את הסרטן” בגופו של חולה הסרטן, אפשר להסיק מכך שלחולים אלה אסור לנוע כלל על כפות רגליהם. ומאחורי הטענה שאין לטפל בנשים הרות שמא יגרום להן הטיפול להפלה עומדים, לדעתי, אנשים שלא בדקו את הדינמיקה של ההפלה וכיצד היא מתרחשת, אם בכלל אפשר לצפותה ולנסות למנוע אותה בכל דרך שהיא. ולגבי האיסור לטפל בסובלים מיתר לחץ דם – משמעותו היא שהטיפול הרפלקסולוגי מעלה את לחץ הדם.
האם בדק מישהו אם אכן כך הוא?
איסורים אלה נובעים כנראה מחששם של רפלקסולוגים מסוימים שמא ייקלעו לסיטואציה מביכה, ואולי הם נובעים מתוך פחד מפני הלא ידוע ומפני הלא מוכר. ההימנעות של רפלקסולוג מלטפל במקרה זה או אחר צריכה להתקיים אך ורק על פי שיקול דעתו – ולכך יש להכשירו. אני מניח שרפלקסולוגים רבים אינם יודעים כיצד יש לגשת, למשל, לאדם שסכנת תסחיף בגופו, לחולי סרטן, לחולים אחרי ניתוח לב, או לחולים במצבים טראומטיים כאלה או אחרים. יש גם להניח שאין הם יודעים מהי הדינמיקה של בעיה זאת או אחרת, וכי לרפלקסולוגיה המתקדמת יש הרבה תשובות בנושא הדינמיקה, כמו: וריאציות בין מהר-לאט, חזק-חלש, מהפנים החוצה או מהחוץ פנימה, ועוד כהנה וכהנה אפשרויות.
פחדים וחששות אלה התפתחו והפכו ל”חוקים” החלים, כביכול, על הרפלקסולוגים, והמורים להם במי אין לטפל. בדרך פרדוקסלית נראה כי האיסורים הללו מעניקים לרפלקסולוגיה כוחות בל יאומנו, מעין “חיים ומוות בידי המטפל”…בתוך שלל האיסורים המגבילים את הרפלקסולוגים ומורים להם במה או במי לא לטפל, שלובים גם איסורים או הוראות מפורשות לגבי הטכניקה של הטיפול. כוונתי להגבלת טכניקות הטיפול לאזור זה או אחר בכפות הרגליים, ולהגבלת ניידותו של המטפל סביב רגלי המטופל. לדוגמה: קביעה שעל הרפלקסולוג לטפל רק בעמידה אל מול כפות רגליו של המטופל, או רק בישיבה אל מולן, או רק כאשר רגליו של המטופל מונחות על ברכי המטפל. ומצד שני, הגבלת המטופל לקבלת טיפול בצורה אחת בלבד – שכיבה על הגב – בלי לנצל תנוחות אחרות העשויות להעניק למטפל יכולת יצירתית גדולה הרבה יותר, ולמטופל – יכולת משופרת של קבלת הטיפול במצבים שונים. כל המגבלות הללו, ועוד רבות אחרות, יוצרות צורות טיפול סיזיפיות, שנשללת מהן האפשרות לתת תשובות להרבה בעיות.
זאת ועוד: כבר דובר רבות על כך שאילו היו אנשים נוגעים יותר זה בזה, היו נמנעות מהם בעיות רבות ומחלות רבות. למעשה יש להניח כי לעתים, במצבים הכי טראומטיים הגוף “מצפה” שייגעו בו דווקא ויתחברו אליו במגע מרגיע ומלטף. הרפלקסולוגיה, שהיא אחת מצורות הטיפול שבהן הטיפול מתקיים באמצעות מגע גוף, עונה על צורך זה. יתר על כן: אין כמו כפות הרגליים למטרה זאת, שכן הן איבר המרוחק ממרכזי הגוף הרגישים, ובה בעת הן מהוות בסיס החיבור לקרקע ולגוף.
אך כאן צצה ועולה בעיה אחרת: המצב הקיים הוא, שרבים הם המייחסים למגע הגוף היבטים שליליים. התייחסות זאת, הנובעת מגישות שונות – חינוכית, דתית, פסיכולוגית, או מגישה של אתיקה מקצועית – גורמת לאיסור במגע ביחסי מטפל-מטופל. ומה יוצא מכך? האיסור מגביל את כושר ההתבוננות של המטפל ומנוון את מחשבתו.
במצב זה, של ראיית מגע הגוף כשלילי, מתבקשת גישה אחרת לטיפול מגע – גישה שרואה את החיוב שבפתיחות וביצירתיות, ואשר לפיה חופש האילתור של המטפל הוא תנאי ליכולתו להשפיע במהלך הטיפול.
לסיכום, לדעתי אפשר להגיע באמצעות הרפלקסולוגיה כמעט לכל אדם, ולטפל בו כמעט בכל מצב, אלא שיש ללמוד עוד הרבה אודות דרכי הטיפול באלה שיש הסבורים שחל איסור על הטיפול בהם. במצב של היום, כאשר הולך ומתגבש שילוב בין הרפלקסולוגיה לבין הרפואה הקונבנציונאלית, ובין הרפלקסולוגיה לבין הגישות השונות של הרפואה הטבעית – הגישה המוצגת כאן תאפשר מתן פתרונות לבעיות שונות או מענה לצרכים שונים תוך כדי הליכה משותפת איתם והפריה הדדית.