מאת שמואל זיידל
האדם משתקף על כל אבריו בין שני קטבים ייחודיים, קוטב הראש המחובר לשמיים וקוטב כפות הרגליים המחובר לאדמה. שני קטבים אלה מביעים עצמם, מספרים ומעידים על הגלום בהם. קוטב הראש מביע עצמו בפנים המעידות על הפנים, בעיניים כ”ראי הנפש” ובפה המביע את “רחשי הלב”. קוטב כפות הרגליים מביע עצמו במראה שלהן, בתחושות המגע בהן ובצורת התנהלות האדם בעזרת כפות רגליו על פני האדמה.
כל קוטב “יודע” לספר ולספק אינפורמציות אין ספור. אך מעל לכל, כל קוטב מראה את הגלום, שהוא רב על הנגלה. כולם רוצים לראות ולהבין את הגלום. ובאין נגלה מחפשים סימנים ודרכים להגדיר אותו ולדמיין אותו. ראשו של אדם הוא סוד, כפות רגליו הן סוד. לא די בזה שאיננו יודעים מה מתרחש בראשו של אדם בזמן שהוא מביע את עצמו, הוא עצמו אינו יודע, במקרים רבים, את הגלום בראשו.
ומה הדרך לחשוף ולהבין את הגלום? על פי האמרה – הגולם נחשף בפרפר – מעשיו הם אלה החושפים אותו. לא תמיד המעשים הם תולדה של מחשבה מפוקחת, הניתנת להסבר, לעיתים רבות המעשים הם תולדה של תחושות אינסטינטקטיביות ושל מחשבה אינטואיטיבית. לעולם אין לדעת מאיזה גולם יצא איזה פרפר (אלא אם מכירים את הזחל…). הגלום מכיל את הנגלה והנגלה מכיל את הגלום. תחושות הבטן הן ההרהורים האמיתיים ביותר ומהריון זה נולדת היצירתיות.
האדם ניכר לעצמו ולסביבתו במעשיו, ומעשים הנובעים מהיצירתיות מגלים לאדם את הגלום בו, את הפרפר שלו. המשמעות המתבקשת היא שיש להרבות במעשים, לפעול בעצמך ולהנחות אחרים לדרך של חוויות הגילוי. או אז מתבהרת האבחנה שבין הגלום לבין הנגלה, בין הגולם לבין הפרפר.