מצב הרוח והיחסים בין הרפואה הטבעית והרפואה הקונבנציונלית
מאת שמואל זיידל
מאמר ברוח זו התפרסם בירחון חיים אחרים בשנת 1997. מאז עברו שנים, ומעניין מאוד להתבונן האם נעשו שינויים בהקשר לתוכנו.
קשה לה, לרפואה הטבעית בעולם המדעי, אשר המודלים שמשמשים אותו אינם יכולים לתת פתרונות להבנתה. הרפואה הטבעית נסחפת, לפיכך, לכיוונים שונים בניסיון למצוא לעצמה מזור: מצד אחד יש היסחפות לכיוון המאגי, ומצד שני יש היסחפות לדרך החשיבה האופיינית לרפואה המערבית-קונבנציונאלית.
בכיוון המאגי צצים, חדשים לבקרים, “מומחים” קצרי נשימה, המעמידים עצמם כרואי נסתרות ומנסים את כוחם בשדה האנושי, המצפה לנסים. העוסקים ברפואה הטבעית רוצים שהכל יאמינו בגישות שהם מייצגים וייסחפו אליהן. ואכן, רבים הם הממתינים לגישות כאלה כבר זמן רב, בתקווה שייתנו להם מפלט מן העולם הלחוץ והמלחיץ שבו כולנו שרויים. הללו אינם מצפים לביסוס מדעי. ואף על פי כן, אנשי הרפואה הטבעית מוצאים עצמם מגייסים את הלוגיקה ומנסים לדבר בלשון מדעית על דברים שהם עניין שבאינטואיציה, שהרי במקרים רבים חשים ויודעים בדיוק כיצד לעשות דברים שאין מבינים את פשרם.
הרפואה הטבעית מהווה כיום קרקע פורייה ל”ממציאים” ול”מפתחי שיטות”. חלקם מנציחים את שמם כתווית לשיטה זו או אחרת, חלקם מנסים לתפוס חזקה בלבדית על אופן ההפקה של טיפול זה או אחר, יש הנוטלים לעצמם בעלות על צורת לחיצה זו או אחרת, ויש ההופכים את הרעדת הגוף בדרכים שונות ל”יצירה” הפרטית שלהם. כל אלה שוכחים את מימד הצניעות וש”אין חדש תחת השמש”. לאחר התוויית ה”שיטה” מגיע שלב ה”התרצה”: השלב שבו בונים סביב כל שיטה כזאת תיאוריות פילוסופיות, תיאוריות ברוח מדעית שאין להן ביסוס כתהליך מדעי או תיאוריות שיש בהן הרבה מן המיסתורין.
בכיוון הרפואה הקונבנציונלית נראה שרוב העוסקים בקשת שיטות הטיפול של הרפואה הטבעית מוחתמים ומוכתמים בסגנון החשיבה הקונבנציונלי, ואין הם מסוגלים לפרוס כנפיים אל ההבטחה שהביאו – התייחסות הוליסטית לאדם. הנה כמה דוגמאות:
לבעיה מסוימת מציעים פתרונות בעזרת נקודות דיקור ידועות ומיוחדות.
מציעים פורמולות מיוחדות של צמחי מרפא לבעיה זו או אחרת.
מדברים על הרכבי מזון המכוּונים למטרה טיפולית מסוימת.
מבצעים לחיצות באזורי ייצוג בגוף, שתפקידן “לחולל שינויים בבריאות”.
מלמדים לחיצות בכפות הרגליים, המועילות למטרות כמו “שיתון”, “ניקוי מעיים”, “ניקוז לימפתי”, או “איזון הורמונלי”, ועוד מני ביטויי לשון עם יומרנות של הרפואה הקונבנציונלית…
ברוח זאת, גם הרופא הממיין את המטופלים, המגיעים לטיפול במחלקות לרפואה משלימה שבקופות החולים ובבתי-החולים, מחליט לאיזה טיפול ישלח אותם. כי הוא קיבל את המינוי והאחריות מטעם הרפואה הקונבנציונלית, אבל לא הספיק עדיין להקים את הגשר להבנת הגישה ההוליסטית אל האדם ולתהליכי הטיפול ברוח הזאת. במקומות אלה אין שואלים כמה טיפולים צריך – שם כבר נמחק מימד תהליך הריפוי האישי – שכן יש הקצבה של מספר מסוים של טיפולים מסובסדים.
אבל גם זו לטובה, שכן זוהי תחילת הדרך להשתלבות שתי הדרכים, ובמיוחד כאשר הרפואה הטבעית הורמה לדרגת היהלום שבכתר, והיא כאבן השואבת את הציבור הרחב אל חיק הרפואה הקונבנציונלית מתוך רצון למצוא חן בעיני הציבור ומטעמים שיש בהם מימד תחרותי וכל הקשור בו…
תנאים אלה הם הקרקע לעובדה שהרפואה הקונבלנציונלית נטלה חזקה על הרפואה הטבעית והיא מכנה אותה “רפואה משלימה”. דבר זה מקשה על התפתחות הגישה ההוליסטית, שכן הרפואה הטבעית נמשכת ונגררת לדרך החשיבה הקונבצניונלית. ומכיוון שהרפואה הקונבנציונלית נותנת מקום משכן לרפואה הטבעית ב”בתי המחלות”, קרי קופות החולים ובתי החולים, איש אינו שם לב לגדולתה האמיתי את הרפואה הטבעית, שאיננה בטיפול במחלות דווקא אלא טיפול בחיזוק הבריאות. מי קבע שהרפואה הטבעית היא המשלימה את הרפואה הקונבנציונלית? מי בעצם משלים את מי? ואולי אנו עדים לצמיחתה של “רפואה משולבת”, אשר תוביל לכך שאת מקומם של “בתי המחלות” ו”קופות המחלות” יתפסו “בתי-בריאות” ו”קופות-הבריאות”?
אכן, בשנים האחרונות חל שינוי, וקופות החולים שינו את שמן לשרותי-בריאות. בתי החולים נשארו “בתי מחלות”, ולא שינו את שמם ל”בתי בריאות”. בתהליך של משיכת החבל משני צדדיו אין חדש תחת השמש, כי זו דרכו של האדם: למשוך אל ה’אני מאמין’ שלו או להיסחף אל ה’אני מאמין’ של מישהו המצטייר כחזק ודומיננטי.
בתוך סיטואציה זו, של משיכה מכאן ומכאן, צמחו וצומחים מורים שהם “מומחים” לכל דבר שהתנסו בו, אולי פעם אחת. מכאן גם צמחו, כפיטריות לאחר גשם, בתי-הספר, המציעים לתלמידים מכל הבא ליד, ואינם מובילים את פיתוחה ויישומה של גישה טיפולית זו או אחרת. הם בעצם רומזים יותר מרמז דק שככל שתלמד יותר שיטות כך תוכל להיות מטפל טוב יותר, ואפילו נתנו לתופעה זו שם של “מטפל רב תחומי”.
תופעת הקמת בתי ספר כ”בתי מכולת”, המוכרים מכל הבא ליד, עלתה בשנים האחרונות. נדמה שיש יותר בתי ספר מאשר תלמידים.
מצב זה בשטח נופל על אוזניים של מתעניינים רבים, הבאים ללמוד גישה ראשונית של קניית דעת כבחנות מכולת. והם אינם אשמים, שהרי מגישה כזאת הם צמחו. המכשירים עצמם כמטפלים – במקום ללכת בדרך, להתעמק, להתפתח, לרכוש ניסיון חיים פורה ולמצות תהליכים, נדמה להם שאם ימלאו כרסם במאגרי מידע נרכש, יוכלו להתייצב מול האתגר הגדול עם בטן מלאה. אך אלה, את הנתיב החוּצה בנתינה לא הכשירו ואת יחסי האנוש לא למדו, ובתי הספר לרפואה הטבעית אינם נוהגים לקחת את האחריות ולהועיד לתלמידים תהליכי התנסות מעשית מודרכת ורצינית.
מה אפשר להסיק מכך בנוגע לתהליכי ההוראה והלמידה?
קודם כל שוּמה על המורים לדעת להקנות לתלמידיהם כלים של פתיחות, יכולת התבוננות, חשיבה אינטואיטיבית ויצירתיות – כלים שעליהם מבוססת הרפואה הטבעית. מצוידים בכלים אלה יוכלו התלמידים לצאת לדרך כמטפלים ולחוות שוב ושוב את חוויית הגילוי. כך יופרה ניסיונם המקצועי שהרי האדם הוא המורה הטוב ביותר לעצמו, וניסיון החיים הוא בית-הספר לפועלו.
קופות החולים לרפואה משלימה לא עשו דבר להרמת הרמה, ולא יזמו תהליכי מחקר. המטפלים בקופות החולים עובדים בתנאים שאינם מאפשרים התעמקות בייחודיות של כל מטופל, מעקב אחר תהליכי החלמתו ותיעוד בכתובים.
אלה המועידים עצמם ללמד ולהכשיר מטפלים צריכים לדעת שהם נוטלים על עצמם אחריות כבדה ביותר ושהכשרת מטפלים איננה עניין פשוט בכלל. אין הם יכולים להיות מעבירי ידע בלבד; עליהם להיות קודם כל בעלי ותק וניסיון בתחום הידע שהם מלמדים, ומלבד זאת עליהם לעבור הכשרה מסודרת בדרכי ההוראה ובהקניית המיומנות המקצועית.
דרך הלימוד, מן הראוי שתהיה כזאת שתעסוק בהכוונה כיצד יש לטפל בקשת רחבה ככל האפשר של אנשים, בעיות ומחלות. התוויות-נגד למיניהן, בשלבי הלימוד, מן הראיו שינבעו מתוך ה”איך לעשות” ולא יעמדו כמחסום בפני המטפלים-לעתיד. המילה “לא” והמילה “אל” הן דומיננטיות עד כדי כך, שכל איסור או הנחיה מגבילה עלולים לבלום ולהקפיא תהליכים של למידה עצמית ורכישת ניסיון מקצועי פורה.
ישנם אנשי רפואה מערבית, שאפילו כתבו על הרפואה הטבעית דעות נחרצות שאין להן ביסוס מדעי. למעשה, הרפואה הקונבנציונלית עוסקת בהגנה על הציבור מפני הרפואה הטבעית. מתוך חולשתה ומעידותיה, מזהירה הרפואה הקונבנציונלית מפני רצונם של אנשים להתייחסות חמה ונעימה שמביאה בכנפיה הרפואה הטבעית.
אם נתעמק באימרה “אין חדש תחת השמש”, נמצא שגלומים בה שני יסודות עיקריים: יסוד האמונה שאין דבר גמור וחתום ויסוד הצניעות. יסודות אלה, מן הראוי שילוו כל חשיפת ידע תיאורטי או מעשי. ואם נתעמק באימרה “מותר האדם מן הבהמה”, נמצא כי זו מתכוונת, בין השאר, גם לחירות האדם לשלוח את היד אל עץ הדעת כדי לקטוף ולחשוף ידע גנוז. חשיפת הידע הגנוז, מטרתה להביאו ולהכשירו לנחלת הכלל במאגר הידע המצטבר. אמנם כל אדם חדש ביקום נולד אל מסת ידע קיימת, אך זו מצטברת ומשתנה מרגע לרגע, מיום ליום, משבוע ולשבוע, משנה לשנה וכה הלאה, ללא הרף… יוצא מזה, שלמעשה כל התחלתה חדשה מתחברת אל היש והקיים ואף נובעת ממנו.
אחת מן החוויות הגדולות והמספקות ביותר לאדם היא חוויית הגילוי. זוהי חוויה המלוּוה בהרגשת ראשוניות, הרגשה של פריצת דרך ושל ניתוץ הידע הקיים. למטפלים הטעונים בכלים של יכולת התבוננות ושל חשיבה אינטואיטיבית ויצירתית, שהוקנו להם בתהליכי הכשרתם, סלולה במידה רבה הדרך לחוות שוב ושוב את חוויית הגילוי.
אכן, זכות גדולה היא לאדם לחשוף מידע גנוז ולגלות צפונות, אך הצניעות מחייבת לזכור תמיד, שלמעשה אין חדש תחת השמש.