מאת: רות שפרינגר
רות שפרינגר – רפלקסולוגית בכירה, עובדת במחלקה ההמטו-אונקולוגית ילדים בתל השומר משנת 1998 (3 שנים בהתנדבות). הכותבת הנה חלק אינטגרלי ממערך הטיפולים המוצע במחלקה.
העבודה עם ילדים וצעירים חולי סרטן מאתגרת, מתסכלת ומספקת כאחד.
מאתגר לעבוד עם כל חולה וחולה שהוא עולם ומלואו מבחינת התגובה לטיפולים, ההרכב הנפשי והמשפחתי שלו, והמחלה הכל-כך מורכבת הזו.
מתסכל לראות כל-כך הרבה ילדים חולים מגיל אפס ועד גיל שלושים, כשבעצם איננו יכולים לעשות למענם הרבה ועל אחת כמה וכמה להבריא אותם ולפטור אותם מן המחלה הקשה הזו.
מספק לקבל את התגובות הכל-כך חמות מצד החולים ולדעת שאתה עושה ככל יכולתך ומצליח לגרום להם לחייך ולהירגע מעט, מכל
הסבל שהם עוברים, ואפילו ללוות אותם לדרכם האחרונה בליטוף “יד ברגל”.
ההתחלה
באוגוסט 98′ פניתי לד”ר יורם נוימן בבקשה להתנדב במחלקה ההמטו-אונקולוגית ילדים, ולהעניק טיפולים רפלקסולוגים לחולים ולבני המשפחה. להפתעתי נעניתי בחיוב. תחילה יש לומר העבודה הייתה קצת מתסכלת, היות ולצוות האחיות והרופאים לא היה פנאי להציג אותי לחולים וחלקם אף היה סקפטי ולא האמין בעבודתי, כך שנאלצתי ללכת ולהציג עצמי לפני החולים באופן ישיר ולהסביר מי אני ומה אני עושה ללא גיבוי ממשי, למרות שתיאורטית היה גיבוי מצד המערך. באותה העת הרפואה המשלימה לא הייתה מקובלת בבתי חולים ובודאי שלא הייתה משולבת, ואפילו מורי למקצוע לא האמין כי אתקבל כמתנדבת. עם הזמן, יותר ויותר חולים שמעו עלי והתעניינו בטיפולי עד כדי כך, שאפילו באו במיוחד, לא ביום טיפולים וחיכו בתור, שהלך והתארך. בעקבות החולים, גם הצוות הרפואי ששמע את תגובותיהם החיוביות, נפתח לעבודתי והחל לבקש ממני לבוא ולטפל בחולים מסוימים – “לעשות להם טוב”, ולא פעם ניגש אלי רופא ואמר לי כי “להם” (לרפואה הקונבנציונלית) כבר אין מה להציע יותר לחולה ועכשיו זה הזמן שלי לטפל בו.
הרפלקסולוגיה לא יכולה לרפא סרטן!
אל לנו המטפלים להתיימר לכך. עלינו לנהוג בצניעות המרבית כשאנו באים לטפל בחולים הלוקים במחלה כה מורכבת. בשל כמות התרופות שהחולה נוטל לא נדע לעיתים אם אנו עוזרים, או שמא “סתם מלטפים” את הרגל. ולא פעם הספק מנקר האם אנו לא יכולים להזיק, שהרי יש כל-כך הרבה בתי-ספר שמלמדים התוויות נגד לטיפול בחולי סרטן. אולם מעט הנחת שביכולתנו לגרום לחולה ראויה לכל ניסיון. אם בדרך הצלחנו לסייע לו להתגבר על תופעת לוואי שהוא סובל ממנה, אשרינו ואשרי החולה.
עבודה עם ילדים
העבודה הרפלקסולוגית היא כאמור, לא רק במישור הפיסי אלא גם במישור הנפשי, אם בשיחה שהמטופל “נפתח” לפנינו, תוך כדי או אחרי טיפול ואם בעיסוי הרפלקסולוגי ובהעברת המסרים. ההתייחסות הנפשית מאוד חשובה כשאנו באים לטפל בילדים, ועוד יותר חשובה כשאנו מטפלים בילדים חולים. אנו צריכים לתת מענה שונה לילדים שונים. כמו כן, יש להתייחס אל קבוצות הגיל השונות.
העבודה עם ילד בן שלוש שונה בתכלית מהעבודה עם ילד בן 10 או עם ילד בן 18. כשעובדים עם תינוקות ופעוטות הטיפול יהיה קצר יותר, מלטף יותר ומפנק. ילד בגיל זה יכול לספר לנו את כל הסודות שבבית – ועלינו לשמור על קדושת הסוד. נגלה כי ילדים אלו הם חכמים הרבה יותר מכפי גילם, ואל לנו “להתיילד” לידם, אלא לכבד אותם ולדבר אליהם בגובה העיניים, בצורה זו גם נשיג תוצאות הרבה יותר גבוהות מהטיפול. הרבה פעמים דווקא יוצא כי אנו מטפלים ברגלים של הפעוט אך בנפש של ההורה, שנמצא ליד הילד ומתחיל לדבר ולספר.
עם ילדים גדולים יותר התקשורת כבר שוטפת יותר ואפשר ללמוד מהם הרבה מאוד, ילדים בגיל זה, עדיין לא חסומים בכל מיני מוסכמויות חברתיות ויכולים לבטא את עצמם ולנתח את מצבם ומצב הסביבה שלהם באופן מיוחד. הם יודעים היטב מה הם רוצים ומה לא, ויודעים גם שלמרות שהם לא רוצים (טיפול או לאכול) אין להם ברירה. ככלל הילדים בקיעים מהר מאוד בתהליך הטיפולי ויודעים את כל השמות המסובכים של התרופות ומה זה גורם להם.
אצל בני הנעורים המצב יכול להיות עוד יותר מורכב וקשה מאשר אצל הילדים הקטנים, נערים ונערות לא ימהרו לדבר עם השרות הפסיכו-סוציאלי ולא ימהרו לעסוק בטיפול באומנות או במוסיקה, והרבה פעמים גם לא ישתפו את ההורים לגבי הרגשתם מתוך רצון לגונן על ההורה, כך שלפעמים המטפל הרפלקסולוגי הוא הכתובת היחידה של הנער/ה לספר על מצבו הנפשי, ועל המטפל לנהוג באחריות גדולה ולא לענות על שאלות שאין הוא יודע את התשובה להן, ואם אפשר, רצוי שיתייעץ עם בעל מקצוע.
לעיתים ההורה צריך את הטיפול, התמיכה וההרגעה לא פחות מהילד. הורה לחוץ או לא מתפקד ולא מחייך, משפיע על מצבו הנפשי של הילד מאוד וכתוצאה מכך גם על מצבו הפיסי והנכונות לקבל את הטיפול. טיפול רפלקסולוגי בהורה יכול להשפיע על הטיפול הקונבנציונלי בילד. ואכן יצא שטיפלתי, לא מעט, דווקא באמא ולא בילד.
כל ילד שמגיע לטיפול בבית החולים מצויד בפרוטוקול טיפול שונה, יש כאלו שמגיעם לאשפוז יום ומשתחררים מידי ערב, יש לעומתם שמתאשפזים למספר ימים רצוף, יש כאלו שמקבלים טיפול דרך הפה בבית, וכאלה שמגיעים לסדרה פעם בשלושה שבועות, ולעומתם יש שמגיעים מידי יום במשך שלושה שבועות ועושים הפסקה לשבוע. מגוון הטיפולים, אם כן, הוא רחב, ועלינו כמטפלים לבוא לקראת החולה ולהתאים את עצמנו למצבו.
לא נוכל לבוא לחולה בדרישה שיבוא לביה”ח לקבל את הטיפול הרפלקסולוגי במיוחד (אלא אם כן הילד רוצה לעשות זאת), שכן לפעמים המרחק הגיאוגרפי מגביל אותם (יש שמגיעים מאילת או מצפת) ולפעמים מצבם הפסיכוסומטי (יש ילדים שכאשר נכנסים בשערי בית-החולים חשים בבחילות ומתחילים להקיא), וקורה גם שלילד פשוט לא מתחשק – וגם זה בסדר.
יוצא מכאן כי לעיתים אין רצף של טיפולים, דבר העלול ליצור תסכול אצל המטפל, אשר לא יוכל לעקוב אחרי עבודתו, ולדעת מה עוזר ומה לא עוזר לטיפול. אולם עלינו תמיד לזכור שטובת המטופל לנגד עיננו ולא הצלחת המטפל.
עקרונות לטיפול
הרפלקסולוג אינו מטפל במחלה, כי אם בחולה. ולכן ההתייחסות הטיפולית היא לא לגידול הסרטני כי אם לאדם בכללותו, ומכאן שאנו בדרך-כלל נקרא לטפל בתופעות הלוואי של הטיפולים הכימותרפיים. התחושות של החולה בדרך-כלל קשות הן מהבחינה הפיסית, והן מהבחינה הנפשית. לא פעם שמעתי את אחד הילדים מספר, כי התחושה הכללית בעקבות הטיפול היא ש”בא לך פשוט למות ולא יותר”.
החולשה הפיסית יכולה להיות כל-כך קשה, עד כי הילד אפילו לא מסוגל לבהות בטלוויזיה. הכאבים במערכת העיכול כל-כך לא נעימים, שהחולה מפחד ללכת לשירותים. הדימוי העצמי נפגע עקב נשירת השיער, הרזון והידלדלות השרירים או לחילופין ההשמנה ואיבוד הצורה עקב לקיחת סטרואידים. וכשנמצאים בגיל ההתבגרות המצב החברתי והפחד מהסביבה ומהתייחסות החברים בבית-הספר, פוגעת לא פחות מתופעות הלוואי של הטיפול.
אנו כמטפלים אמורים לענות על המכאובים הנפשיים והפיסיים של הילד החולה. הטיפול יהיה טיפול תומך, מרגיע, עדין ומפנק. אנו לא נשהה על נקודות כואבות כפי שאנו עושים זאת אצל האדם הבריא, אנו לא נמריץ את מערכת הדם או הלימפה ואנו לא נתיימר לטפל במה שלא נוכל ולעולם לא נבטיח הבטחות שלא נוכל לעמוד בהן. ולעולם לעולם לא תבוא הרפלקסולוגיה על פני הטיפולים הקונבנציונליים לא נשלול אותם כי אם נשתלב בהם ונתמוך. הטיפול לעולם יהיה מבפנים החוצה – בכוונה של הוצאה (מהברכיים לכיוון קצות האצבעות).
גם אם החולה סובל מבצקת ברגליים וגם אם החולה סובל מנטרופניה (שמתבטאת בחולשה וחום) נעבוד בצורה זו. מניסיוני, במשך שש השנים בהם אני עובדת עם ילדים החולים בסרטן, המערכות הבולטות ביותר בעבודתי הם מערכת החיסון – לימפה, מערכת העיכול ומערכת השלד והשרירים. אבל אין מתכונים בעבודה זו וצריך לבדוק כל ילד לגופו וכל ילד וההתייחסות לתלונותיו, ולמצבו הפיסיולוגי והפסיכולוגי.
לדוגמא: אם ילד נמצא לפני או אחרי השתלת מוח עצם אסור לנו לחזק את המערכת החיסונית, כי במצב זה דווקא חשוב שנדכא את המערכת על-מנת שהגוף יוכל לקלוט את השתל. בשנים האחרונות חלה התקדמות רבה ביכולת הריפוי של המחלה, ועל כן יש שינוי משמעותי בשיפור סיכויי ההחלמה. אולם, יש גם כאלו שאינם מצליחים להתגבר על המחלה ונפטרים. ליווי החולה “יד ברגל” אל העולם הבא זו אחת המצוות הגדולות שאנו כמטפלים יכולים למלא.
הדבר לא קל ומצריך משאבים נפשיים, אך אם יש לך משאבים אלו אל תהסס. אין דבר מרגיע יותר מאשר ליטוף שבא מאהבה אמיתית כשהילד בדרכו לעולם הבא. לצערי יצא לי ללוות לא מעט ילדים לדרכם האחרונה, גם שהיו במצב של גסיסה, או הכרה מעורפלת או חוסר הכרה מוחלטת, גם כשהיו מחוברים למכונות חמצן ולא תפקדו משום בחינה. הטיפול והנתינה במצב זה חשובים ביותר. הן לילד שמקבל מסר של אהבה, והן למשפחה שרואה שדואגים ליקר לה מכל עד הרגע האחרון.
מסקנה
הרבה מטפלים מיואשים מהמערך הקונבנציונלי – יוצאים נגד קופות החולים שממסחרות את הרפואה המשלימה, אך שוכחים את הדברים הטובים שהם הביאו לנו, העוסקים ברפואה זו: מודעות בקרב הציבור, מקרים מעניינים שנטפל בהם, מודעות בקרב הרופאים, עבודה רבה יותר למטפלים.
ישנם עוד הרבה אנשים המפקפקים בשיתוף הפעולה בין הרפואה המערבית לטבעית, אך אם אנו באמת מאמינים במה שאנו עושים אז בנחישות, בסבלנות ובצניעות אנו יכולים להשתלב בכל מקום, גם אם בהתנדבות, וגם אם ילגלגו,לעתים, על מה שאנו עושים. אם כל אחד ילך וינסה להתנדב ולהיכנס למחלקה שקרובה ללבו, בסופו של תהליך, אנו נצליח ליצור אינטגרציה אמיתית בין הרפואה הטבעית והרפואה הקונבנציונלית ונוכל לכנות את הרפואה הטבעית “רפואה אינטגרטיבית”.