מאת שמואל זיידל
מדובר רבות במימד הנפש הגלומה בגוף. יותר ויותר נחשפת התופעה שבכל נקודות ההשתקפות שבכפות הרגליים גלומים מימד הגוף, מימד הנפש ומימד הרוח. יש להתמיד, ללמוד ולחקור נושא זה ולשלבו בטיפול הרפלקוסלוגי. השילוב שבין הפעולות הפיזיות שבטיפול לבין ההבנה הרוחנית מייצר הליך של התפתחות מעמיקה. כוונת מאמר זה לפתוח שער מסוג אחר לעניינים שברוחניות. ההתבוננות בטבע היא חלק בלתי נפרד מהמציאות ההוליסטית בה אנו חיים. ההתייחסות וההשתלבות עם עולם החי מוצאת את ביטוייה בכל הוויית חיינו. להלן ארבעה סיפורים המובאים כמטאפורות לתהליכי ההתפתחות הרוחנית.
מי אוכל יותר
יום אחד נפגשו התרנגול והפיל. ביהירותם, התרברבו מי אוכל יותר. זה זוקף את אפו וזה את כרבולתו – “אני אוכל יותר ממך”. הוחלט על קיום תחרות אכילה. ביום המיועד בקרחת היער נפגשו השניים לתחרות. הפיל הביא ערמת אוכל במשקל רב והתרנגול הגיע כשעל כתפו שקית זרעונים. הרים הפיל את אפו וצחק. זקף התרנגול את כרבולתו וצחק גם הוא.
בהינתן הסימן החלו בתחרות, זה בולע וזה מנקר, זה מנקר וזה בולע. כשסיים הפיל את ערמת המזון, התעייף ונרדם. כשהתעורר, ראה את התרנגול עומד ומנקר. אז מי אוכל יותר?
אצלינו, במנהגי האכילה האישיים, יש שאוכלים הרבה בכל ארוחה, יש שבולעים ואינם גורסים ויש ה”מנקרים” במשך כל היום.
תהליכי למידה ועיון ותהליכי התפתחות רוחנים משולים לאכילה ועיכול של המזון הגשמי. יש הבולעים, יש המשננים וגורסים. יש שתהליכי ההתפתחות הרוחנית שלהם מתפרצים ובאים בהפתעה ויש כאלה שההתפתחות הרוחנית שלהם איטית, פרוסה על פני שנים רבות, מלווה לעיתים במשברים רבים ועל פי רוב, קשורה בעשייה רבה.
אהבה ממבט ראשון ואחרון
לחסידות הלבנות ריקוד חיזור אופייני כאשר הן נפגשות על הקן שלהן: מרימות את הראש והצוואר עד שראשן נוגע בגב מאחור וכל הדרך הלוך וחזור מלווה בקולות נקישות המקור כקסטנייטות. לחסידות השחורות ריקוד חיזור משלהן: הן מורידות את הצוואר מלבד ראשן, נושפות ונושפות, פש, פש, פש.
יום אחד התאהבו חסיד לבן וחסידה שחורה, נעמדו זה מול זו, הוא היה מרים את צווארו בסגנון החסידות הלבנות וזו היתה מורידה את הצוואר בסגנון החסידות השחורות. למרות השוני, הבינו אחד את השניה, הקימו קן, הטילו ביצים ודגרו. הגוזלים שבקעו התבגרו והיו בצבעים של שחור ולבן. יום אחד החליטו שניים מהם להקים דור חדש. הקימו קן וכשהיו נפגשים עליו היו מרימים את צווארם עד חצי הגובה ופולטים פש, פש ,פש. הטילו ביצים, דגרו ודגרו וגוזלים לא בקעו.
מקרה זה דומה למקרה הזיווג בין החמור והסוס. הצאצא שלהם הוא הפרד, מלשון פרוד – איננו יכול להתרבות ולהקים דורות אחריו.
לא כל צירוף של אדם עם אדם, מורה עם תלמיד, גבר עם אישה, מניבים ומבטיחים פירות בהמשך. חיבור נועד להפריה. על הכלים והדרכים של כוונת ההפריה יש לשקוד ולעמול, שמא החיבור יביא לאכזבה ותסכול. יתכן וצירופים שנראים בתחילתם כלא הגיוניים ולא מבטיחים בהמשך ישגשגו ויניבו פירות.
נאמנות
ברווז וברווזה מתחתנים פעם אחת בחיים. באביב הם בונים את הקן בארצות הצפון, מטילים ביצים, דוגרים ומגדלים את האפרוחים. עד שאלו מתבגרים באים ימות החורף הקר. כולם מצטרפים ללהקה ונפרדים מהזוגיות. הלהקה נודדת אל ארצות הדרום החמות כדי להעביר שם את זמן החורף הצפוני הקר. עם הגיע האביב נודדת הלהקה חזרה לארצות הצפון למטרות רביה והעמדת דור המשך. כל ברווז חוזר למקום מגוריו משכבר הימים, מתלכד שוב עם אותו בן זוג וחוזר כגלגל. והיה, אם אחד מבני הזוג לא חוזר מהמסע באביב, בן הזוג הנותר מחפשו ולא מתחתן שוב. מחפש ומחפש ולבסוף מת מגע-עגו-עים…
במין האדם יש אנשים שמתחתנים פעם אחת בחיים. בלכתו טרם זמנו, של אחד מבני הזוג לעולמו, בן הזוג הנותר שומר לו אמונים, איננו מתחתן פעם שניה ולעיתים מת מצער בעקבותיו.
כאשר אדם נאמן בינו לבין עצמו לצדקת דרכו, הוא צפוי לעבור חוויות של עליות (בבחינת ארצות הצפון הקר של האביב בנדידת הברווזים) ומורדות (בבחינת ארצות הדרום החם של החורף בנדידת הברווזים). מורדות ועליות אלו הן בבחינת מדרגות להתפתחותו הרוחנית.
על שקנאים והתפתחות רוחנית
במכון הזאולוגי של אוניברסיטת ת”א גדלה קבוצת שקנאים קטנה. למרות הטיפול המסור של עובדי הגן, לא התרבו בשבי. בדקו ומצאו שהשקנאים בטבע מתרבים כאשר הם במושבת דגירה של להקה. התחכמו לשקנאים שבשבי והקיפו את החצר בה שכנו, במראות. לשקנאים בגן הזאולוגי היתה עדנה. המראות העניקו להם את תחושת הביחד, תחושת הלהקה. אז הוסר מחסום ה”בדידות” ומערכת הרביה נכנסה לפעולה…
לעופות השונים בטבע יש התנהגויות רביה שונות: יש זוגות המתרבים במושבות ולהקות צפופות. יש כאלה שמתרבים כשהם נפרדים, בתחום מחיה רחב. ויש כאלה המתרבים כשהם בתחום מחיה מצומצם.
להתפתחות היצירתית והרוחנית של האדם תנאים חברתיים שונים המפרים אותה: יש כזה שזקוק לסביבה רבת משתתפים, השומעת, מאזינה, מקשיבה, סופגת ומתפתחת יחד איתו. יש כזה שזקוק לחברתו של אדם אחד שומע, מאזין, מקשיב, סופג ומתפתח יחד איתו. ויש כזה המוצא בתוך עצמו ומתוך עצמו את מקור הכוחות היצירתיים הרוחניים וטוב לו עם עצמו בבדידותו.