מאת: שמואל זיידל
על פי התפיסה ההוליסטית של בריאות וחולי של הגוף, הרקע להתפתחות מחלה הוא הפרת איזון הגוף – תופעה המתרחשת על פי רוב כתוצאה משיבוש באורח החיים. משמעות הדבר: שיבוש בצורת ההתנהגות היום-יומית – בפעילות או במנוחה, בצורת האכילה, בהרגלי הניקיון, בצורת המחשבה, ביחסים שבין האדם לבין עצמו או ביחסים שבינו לבין סביבתו.
באמצעות כפות הרגליים, אשר בכל פיסה שלהן אפשר להבחין בגופנפש שהיא משקפת, אפשר גם להבחין בהפרת האיזון, שמשמעותו: השלבים הראשונים להתהוות מחלה והשלבים הבאים להתפתחותה.
במילים אחרות, בכפות הרגליים אפשר לראות את פוטנציאל האדם על רבדיו השונים. פוטנציאל האדם, הווי אומר מורכבות הכישורים שלו, שהיא המורכבות של הגופנפש שלו: פוטנציאל ההתנהגות שלו, ההתייחסות שלו לסביבתו, יכולתו בעיבוד נתונים וכן בקליטת מסרים ובהעברת מסרים, היכולת לקחת אחריות, אופן שיתוף הפעולה עם אחרים, פתיחותו או סגירותו לרעיונות, פגיעותו או חוסנו, ועוד כהנה וכהנה.
במהלך חייו של האדם, הפוטנציאל שלו עשוי להתממש ברובו, בחלקו או במיעוטו. עם מותו הולך עימו לעולמו גם הפוטנציאל שהצליח או שלא הצליח או הספיק או שלא הספיק לממש. (ולמי שעוקב אחר התהליך של גלגול נשמות, ייאמר כי ייתכן שחלק הפוטנציאל שלא מומש עובר לגלגול הבא, כדי לכפר על “עוונו” של הגלגול הקודם, שלא מימש את הפוטציאל שהיה גלום בו…). אחת מתכונותיו של הגוף החי היא קיומם של תהליכי איזון, דהיינו: השתנות, הסתגלות והתרגלות מחדש – כל הזמן ולבלי הפסק. מצב זה מאפשר לגוף את היכולת גם להשלים עם הפרעות בזרימה האנרגטית, משמע, ללמוד לחיות עם שיבוש זה או אחר, מחלה זו או אחרת, ואפילו השלמה עם חסרונו של איבר-גוף זה או אחר.
תהליך ההשלמה נעשה תוך כדי הדחקת בעיות ומחלות אל “מגרות הגוף”, כדי שבכך תימצא אולי דרך להרמוניה גופנפשית חדשה, במצבים של עודף או של חסר. “מגרות הגוף” הן כמשא הגוף ומשא הנפש. תהליכי פתיחתן והוצאת הדברים החוצה, הם אולי בין תהליכי הניקוי והפרידה הקשים ביותר. תהליכי פרידה מבעיות שבהן הורגל הגוף, תהליכי גמילה מהמוכר ומן הידוע, תהליכים של שחרור הגוף והעברתו משעבוד לחירות.
מה שנחוץ כאן הוא לחולל שינוי, ומה שדרוש הוא לאפשר שינוי בדרך של קנייה ולמידה של התנהגויות חדשות תוך דחיקה ודחייה של המנהגים הישנים החוצה, ככתוב: “וישן מפני חדש תוציאו” (ויקרא כו, י). כאן צריך לבוא לידי ביטוי “מותר האדם מן הבהמה”, שמשמעותו במקרה זה היא: היכולת לחולל שינוי. הליכה בדרך כזאת דורשת גיוס כוחות גוף ונפש מן הגדולים ביותר, כוחות שהם בין האדם לבין עצמו ולעתים אף כנגד עצמו. המלחמות הפנימיות שהגוף חווה בדרך להחלמתו ממחלתו, הן לעתים קשות. ובאשר ליחסי מטפל-מטופל: בתהליך ההחלמה, לפעמים המטפל מביא את המטופל עד לרמה מסוימת, וברמה זאת חלה עכבה. לרוב אין זה סוף התהליך, אלא מצב שבו “התביית” גוף המטופל במצב החדש, ו”נתקע” שוב. במצב זה הגוף זקוק לתהליך דינאמי כנגד נטיית הגוף לקיבעון. זהו מצב שבו מתבקש שינוי בצורת הטיפול, ודרושה יכולתו של המטפל לשנות את צורת הטיפול באמצעים כמו
שינוי סדר הטיפול
שינוי כיווני הפעולה
שינוי עוצמת הלחץ
שינוי ריתמוס הטיפול
במקרים כאלה, משמעות הטיפול היא שכאשר עושים דברים שונים גם קורים דברים שונים. וכאשר קורים דברים שונים, אפשר להתבונן ולחשוב בצורה שונה ולהפיק מכך תועלת לעשייה הבאה שבדרך. יש רק להיות פתוח לבלתי צפוי ולעשותו לתהליך למידה עצמית.
ומהפרט אל הכלל
בסיפורי יציאת מצרים, בדרכם של בני ישראל מעבדות לחירות, נאמר אודותם כמה וכמה פעמים: “ויקימו בני ישראל קול צעקה גדולה”. בקשיים לעמוד בתהליכי השינוי, רצה העם לחזור אל המוכר ואל הידוע, אל “סיר הבשר”. מסתבר כי ארבעים השנה ששהה העם במדבר סיני היה פרק הזמן הנחוץ כדי לגמול אותו מהרגליו, לנסות לשנותו ולהחדיר בו תפיסה חדשה של עם בן-חורין. כי עם זקוק להכשרה כדי שירכוש יכולת הפשטה, כדי שיבין וירצה בתהליכים של שינוי, והקשיים הפנימיים שעם חווה בדרך ל”החלמתו” ממלחמותיו הם קשים מאוד. וכפי שראינו במהלך ההיסטוריה הרחוקה וההיסטוריה הקרובה: אלה ההולכים קדימה בחזית, אותם אלה שהם בעלי התחזית, החזון והחיזיון, המובילים אלי דרך חדשה – הם משלמים על כך במעמדם, בגופם ובנפשם.
ומהכלל אל הפרט
גופו של כל אדם, כשלמות, זקוק לתמיכת מערכותיו הפיזיולוגיות זו בזו לצורך הרפייתו. כל מערכת פיזיולוגית, כמכלול, זקוקה לתמיכת כל איבר המשתייך אליה בתהליכי ריפוי לשם שלמות הגוף.
ומהפרט אל הכלל
כל עם, כגוף אחד, זקוק לתמיכת האנשים הנמנים עליו כדי לחולל שינוי במדינתו. וכל מדינה ומדינה זקוקה לשכנתה כדי שיתחוללו ביניהן תהליכי השלמה.
כי ממלחמה, כמו ממחלה,
נחוצים כל חלקי הגוף
כדי לעבור לתהליכי החלמה
לדרך של שלמות והשלמה