מאת שמואל זיידל
הרפלקסולוגיה היא מסתורית מטבעה, משמע, אין ידע וספק אם נדע בזמן הקרוב או הרחוק, כיצד מתקיימים הקשרים שבין הגוף והשתקפותו בכפות הרגליים ובין כפות הרגליים לבין הגוף באשר ליכולת המטפל להשפיע דרכן על הגוף.
בעיני רבים הרפלקסולוגיה שייכת לקבוצת הגישות המאגיות. לא די בכך שאלה הם פני הדברים, רפלקסולוגים רבים רותמים לעגלתם מיני מנהגים כמו הגנות ודעות קדומות בדמותן של אנרגיות שליליות הנפלטות מהמטופל ומכפות רגליו. יתכן ויש מן האמת בדבר ואז אולי האנרגיות האלה עלולות לפגוע במטפל. לשם כך על המטפל להכניס עצמו לבועה שתגן עליו או להימנע מישיבה מול כפות רגלי המטופל ועוד כהנה וכהנה.
אילו היו כך פני הדברים הרי שרופאים, אחיות ופיזיותרפיסטים המטפלים ב”בתי מחלות” וב”קופות-מחלות”, היו נפגעים מדי יום ביומו. ומה היא למעשה ההגנה? המעמד שבו מתייצבים בריאים, נפשית וגופנית לפני המטופל כמעניקים ונותנים לו טיפול. זו ההגנה, בלשון אחרת, ההגנה טמונה בנתינה. על הנתינה צריך לעבוד ואת הנתינה יש ללמוד ולשכלל.
הצרוף בין זמן ועשייה מעניק ניסיון, ואין כמו ניסיון לשכלל את היכולת והפתיחות לנתינה.